שנתיים בכלא

הייתי שנתיים בכלא. לא סיפרתי את זה לאיש עד היום, אבל עכשיו בחג החירות, זה נראה לי הזמן והמקום.

הגעתי לגיל 18 בלי בגרות, בלי בית, בלי חברים. בעטתי בכל המסגרות, בכל הנורמות ובכל החוקים. החרבתי כל הזדמנות שניתנה לי והותרתי אחריי זוג הורים מודאגים.

לקראת הגיוס הם כבר היו “על קוצים”. הצבא זה לא בית ספר לאומנויות, שם הפושטקים לא מקבלים שיחת מוטיבציה – אלא פטיש לפנים. אז בדרך לבקו”ם, בכוחותיה האחרונים, אמא הכינה לי סנדוויץ’ ומסר לחיים: “דמייני שאת נכנסת לשנתיים לכלא. את יכולה בכלא הזה ללמוד, לקרוא, לצחוק, להתחבר וליהנות מהזמן. או שאת יכולה לקום חמוצה בכל בוקר, לא לעשות כלום ולשנוא את כולם כמובן.

שום דבר שתעשי לא ישנה את העובדה שאת סגורה שם שנתיים מהחיים, אבל את יכולה לבחור איך לעבור את הימים. אז תחליטי, את רוצה לנצל את הזמן לטובתך, או לאבד אותו לעולמים?” השתחררתי אחרי 8 שנים.

בדרגת סרן, עם ארגז כלים, הישגים למכביר וים של חברים.

מאז אני מתייחסת לכל סיטואציה בחיי כאל זמן מוגבל שבכוחי להפיק ממנו את המירב, אחרת פשוט בזבזתי אותו לחינם, חראם! הוא יחלוף לשווא. לא חלמתי ששהות ב”כלא” זה מה שיהפוך אותי מכלומניקית למה שאני עכשיו. זה היה שווה זהב.

כולנו נמצאים בסוג של כלא כבר שבועות ארוכים, אך הבחירה מה לעשות בו נמצאת בידינו וזאת החירות המשמעותית בחיים.

אפשר בקלות לכלות את הזמן בספה, לבכות, להתייסר ולרחם על עצמנו נורא. אבל אפשר גם לבחור אחרת. לומר לעצמך – “על הזמן הזה אני לא מוותרת”. אני אלמד לעשות את מה שתמיד דחיתי, אתקן את הדברים שבהם טעיתי, אעשה סדר בבלגן שמעולם לא ניקיתי, אשוב לאהבה שלא מיציתי ואשיג את הגוף שתמיד רציתי.

חלקינו יצאו מהסגר הזה כמו שבאו, זמנם ירד לטמיון, וחלקינו, באותו הזמן בדיוק – ירוויחו המון.

אז היום, בחג החירות של היהודים, זכרו את חירותכם לגבי ניצול הימים. גם אם אתם יושבים כמוני לשולחן החג לבדכם, כל הישגיכם יוכלו להיות מסובים שם אתכם.

אז רק תזמינו אותם אליכם.