נעים להכיר

בפעם הראשונה שהתראיינתי בטלוויזיה ניגשה אלי המפיקה ושאלה “מה הטייטל?”, שתוקה ומבולבלת עמדתי מולה בעיניים פעורות – לא הבנתי מה היא שואלת ומה עלי לענות.

“טייטל, טייטל” חזרה ואמרה “איך את רוצה שנציג אותך”. התחלתי לספר לה מי אני ומה אני עושה, שהייתי קצינה בדובר צה”ל ואז הגעתי לכנסת ועבדתי עם מירי ואח”כ יצאתי להשרדות ו.. היא קטעה ואמרה “מאמי, במילה אחת, מה לכתוב ליד השם שלך. מה את”. לא הייתה לי תשובה ואין לי תשובה עד היום.

אני עדיין לא יודעת לבחור מילה, הגדרה אחת, מובילה. מה מבין כל עיסוקיי הכי חשוב, הכי מגדיר אותי, מה מעיד עליי? אולי אף אחד מהם לבדו לא יכול.

אולי, עברי חשוב יותר להגדרת הזהות שלי ממה שאני היום? אולי דווקא החלומות שלי לעתיד מגדירים אותי יותר מכל?
אולי מקצוע זה לא הכל?
אז מה כן?

תמיד אני מקנאה במי שלא מבקשים ממנו טייטל, כי זה סימן שלא צריך להסביר לאנשים מה הוא עשה בעולם. מקווה, שיום אחד, אהיה ראויה שלא יבקשו ממני גם.
ואוכל להיות רק מעיין אדם.

הייתה לי ילדות נהדרת.

רגע לפני שהכל הסתבך לטובה.

בכל שבת קמתי מוקדם, פרסתי את לוח השחמט וחיכיתי שאבא יתעורר (אולי קצת עזרתי לזה, רעש אני יודעת לייצר). קשקשתי בזנב כששמעתי את דלת החדר שלהם נפתחת, חגתי סביבו כשהכין את הקפה וסימנתי לו להגיע לשולחן שסידרתי יפה.

בזמן שישבתי קפוצה ודרוכה סביב המלך המותקף שלי אמא הייתה מארגנת צידנית לטיול. אין פיסת ארץ שלא תרנו בה, אין הר שלא טיפסנו עליו אין שכשוכית שלא פקדנו.

החינוך בבית היה דיפרנציאלי, אותי כאילו הכינו לטירונות. אומרים שזה נפוץ בקרב ילדים בכורים להתמודד עם נהלי צבא נוקשים, אז התמודדתי – מרדתי ותמרנתי, עד שהיחסים עם אמא, הפכו לבלתי נסבלים. את שניהם בקושי ראינו, הם עבדו כמו חמורים, אבל את אבא חווינו רק בשבתות, אז הספקנו פחות ריבים.

כשהייתי בת 15, בשיא השלב הלא מווסת בחיים, ההורים שלי התגרשו. עברתי לגור עם אבא בדירת חדר וחצי רעועה בקיבוץ ויצאתי לחופשי. הוא יצא לעבודה לפני שהייתי אמורה לקום לבית הספר וחזר בלילה. כלומר עשיתי מה שבא לי, למעשה לא עשיתי כלום. ישנתי.

בגיל 17, כשהאמין שצריך לנער אותי כדי שחיי לא ידרדרו לאבדון, הוא זרק אותי מהבית. במשך כמה ימים לא היה לי איפה להיות, נזרקתי אצל חבר עם מטלטליי בשקיות זבל כתומות, עד שאמא שמעה מה קרה ובאה לקחת אותי, התחבקנו, לראשונה מזה שנתיים, עד שכמעט נשברו הצלעות. היום היא החברה הכי טובה שלי בעולם, הדם בעורקיי, הרוח בגבי, האימ-אמא של האמהות.

הגירושים הפכו את שניהם לעניים. בשנה הראשונה אצל אבא חיינו על לחם עם חומוס, אבקת מרק עוף ואורז, בגדול. גם אצל אמא המקרר היה ריק, קוטג’ אחד ומלפפון. לא היה חדר או פינה בשבילי, בית פצפון, אז ישנתי יומיים בסלון וחיפשתי פתרון.

נשרתי מהלימודים והתחלתי לעבוד במלצרות, סבתא עזרה לי עד שעמדתי לבד על הרגליים ויצאתי לעצמאות.

מסתבר שעצמאות מבגרת יותר מתעודת בגרות.

לפני הגיוס קיבלתי חוברת קטנה עם אשכולות מיון, מצא חן בעייני אשכול התקשורת ושלחתי לצבא מכתב מאוד משכנע ובו פירטתי מדוע אין מתאימה ממני לתפקיד – על אף שאני לא עומדת בדרישות הסף בשום פרמטר. עונות חלפו ותשובה לא הגיעה.

בהחלטה שרירותית וספונטנית הצטרפתי לשנת שירות בגרעין נח”ל. מישהו התקשר להציע לי ואמרתי “כן, יאלה, נשמע נחמד”. לא שאלתי, לא ביררתי, זרמתי משל נשאלתי אם לשים זיתים על הפיצה ולא איך יראו חיי. והאמת? טוב לקבל ככה החלטות לפעמים, היה לי מדהים ומיוחד.

בסוף שנת השירות הגיעו אנשים גדולים להסביר לנו על הגיוס. שם החל הסיוט. מסתבר שאני, אנחנו, כולנו, מתגייסים עכשיו יחד, נהיה מדריכי גדנ”ע יחד, ואחר כך נעשה עוד שנת התנדבות באחת הערים בארץ – יחד.

מילא שאחרי שנה שלמה עם תא שירותים אחד כבר לא יכולתי לראות את הפרצוף שלהם, גם קבעו עבורי שאהיה מדריכת גדנ”ע בזמן שאני תכננתי להיות טייסת, או חובלת, או קצינה במוסד.

אז נטשתי את 11 חברי הקומונה, לקחתי את המצעים שלי ששרדו בגבורה שנה בלי כביסה, והלכתי.

הגעתי לבקו”ם כמו שבן שבט המסאי מגיע לטיימס סקוור.

התיישבתי מול קצין המיון והרהרתי בראשי מה לבחור – שייטת או סיירת מטכ”ל? הוא הקליד קצת במחשב והציע לשבץ אותי כפק”לשית, שאלתי “מה זה פק”לשית?” כי לא הכרתי עדיין את הג’רגון הצבאי, והוא השיב שזו פקידת לשכה, אבל לא סתם, בלשכות של קצינים בכירים.

במאמץ עילאי שלא לפרוץ בבכי עניתי בקול רועד שאני לא רוצה להיות פקידה, שאני רוצה לפקד על ספינות ומטוסים, שאני רוצה להיות הקצינים הבכירים ולא זאת שמגישה קפה. שבשביל זה עזבתי את הגרעין ו… האיש הנחמד הסתכל עלי כמו על חייזר והסביר – את בגיוס כלל צה”לי, אין לך את האופציות האלו, זה לא עובד ככה.

פרצתי בבכי.

בעיניים בורקות ובועות נזלת מהאף ניסיתי להבין אם בכל זאת יש משהו קצת יותר קרבי בשבילי ולחצנו יד על מה שנקרא “בוחנת תחמושת”. לא ידעתי מה זה אומר אבל דמיינתי שאני מפוצצת טילים ומחליטה אם הם טובים. נחמד.

הגעתי לחיל החימוש המושמץ בבה”ד 20, והחיים האירו לי פנים: בכניסה לחדר האוכל הייתה ערמה אימתנית של פרילי,  ואחריו שורות שורות של אכול כפי יכולתך, ירקות וגבינות בלי סוף, פסטה וחביתות, עבור מישהי שחישבה כל שקל במקרר שלה, זה היה גן עדן של ממש.

בסוף הארוחה שוחררנו לשעת ת”ש, וכשהתקדמתי לכיוון המגורים בקע מהם רעש מוזר, כמו רחש ים, הסתבר שמאות בנות בוכות יחד נשמעות כמו גלים על חוף אי שם.

על המדרגות ישבה מגי והמתיקה איתי סוד מתוק מפרילי – מצטיינת מכל מחזור טירונות יכולה להפוך למפקדת. נדרכתי. ראס בן אמו זו תהיה אני. כשכולם יצאו להשתכר בסופש ישבתי בבית ולמדתי על נשקים, נדב”ר ופקודות מטכ”ל. הצטיינתי בטירונות ויצאתי לפיקוד, משם לקצונה.

שנה לפני כן, כשאמא שאלה את אבא למה זרק אותי עכשיו מהבית, הרי אני תיכף מתגייסת גם ככה, שיחכה קצת, הוא השיב “אם לא אנער אותה היא תעביר את השירות בכלא”.

המשפט הזה שינה את חיי. שנים עבדתי בלהוכיח לו שטעה. המוטבציה שלי לגיוס משמעותי, לדרגות, לשירות שהוא “ואו” – היה להראות לו מאיפה משתינה הדגה.

בטקס סיום קורס הקצינים אבא הגיע, בלי הזמנה, זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו מאז אותו יום בגיל 17. כל חיזוריו ותחנוניו לדבר איתי במהלך השנים נענו בשלילה. הוא בא עם שיר שכתב לי והתרגשתי נורא. אנחנו עד היום מלקקים את הפצעים, אבל סלחתי לו, הבנתי אותו והפסקתי להאשים. הוא יתום מגיל צעיר, לא חווה אהבת אם ואב, לא היו לו הורים.

שובצתי כקצינת חימוש בנח”ל. כנראה שהנח”ל היה גורלי, כך או כך, לשם כיוון אלוהים. היה לי שירות מבצעי, מאתגר, חוויתי ומדהים.

יום אחד קיבלתי מייל מרבט”ית בחטיבת דובר צה”ל, היא שמעה המלצה מחבר שאמר שאתאים למשלחת וזימנה אותי לראיון אצלה במשרד. עליתי על א’ וטסתי לשם.

המסדרון שהוביל אליה בקריה עשה לי מיחושים בכל הגוף, תמונות של צלמים וכתבים בשטח, אולפני טלוויזיה נוצצים, רגעים היסטוריים שהודפסו ונתלו בגדול. החיילים במשרדים לאורכו דיברו כבדרך אגב על דברים שעשו לי רטטים, סגרו ראיונות, הודעות לתקשורת, נזכרתי כמה רציתי את זה, נזכרתי במכתב ההוא, לפני הגיוס, כשביקשתי להשתבץ לאשכול התקשורת.

היא מזגה כוס מים והתחילה לבלבל את המוח על המשלחת הזאת, גייסתי כל טיפת סבלנות שהייתה לי בגוף וכשסיימנו הגעתי לעיקר – “תגידי, איך אני מגיעה לפה?” ושוב קיבלתי תחושה של חייזר. שוב אותן המילים, “זה לא עובד ככה, לכאן מתמיינים, אין לי איך לעזור לך.”

ביקשתי לדבר עם המפקדת שלה,

שענתה אותו דבר,

ועם המפקד שלה,

שענה אותו הדבר,

והמפקד שלו…

ולכולם אותה תשובה – אממממ לא נראה לי שאפשר. לכולם זה היה מוזר.

אבל לי זה היה מאוד בהיר – אגיע לדובר צה”ל יתהפך העולם.

אחרי חצי שנה שבה הטרפתי את כל החטיבה, שלחתי מיילים על בסיס יומי, והרמתי טלפון לכל מספר שהשגתי – סגרו לי שיחה עם אבי בניהו הדובר בכבודו ובעצמו.

לי. שיחה. עם הדובר. של צה”ל. לי.

הפגישה נקבעה ל – 11 ומשעה שבע בבוקר עמדתי מדוגמת ליד הלשכה פן אאחר.

הוא נתן לי חמש דקות לנאום ושלח אותי לדרכי, שבוע אחר כך התקשר.

התקבלתי להיות קצינה אצלו בלשכה, ולעולם, לעולם, לא אשכח לו את הדלת שפתח לי, בזכותו, במידה רבה, קרה מאז כל מה שקרה לי.

מצאתי את המכתב ששלחתי להם לפני הגיוס ותליתי במשרד שלי.

תודה אבי.

אחרי שלוש שנים בתפקידים “צדדיים” בדובר צה”ל ביקשתי להתקדם לתפקיד ליבה, יענו אשכרה להיות דוברת בשטח, דוברת של אוגדה. זה תפקיד של “צעירים” , בדרגת סג”מ, ועל אף שכבר הייתי סרן ותיקה הבנתי שצריך להתחיל מלמטה.

נכנסתי לשיחה עם הקצינה הכי בכירה שמחליטה על השיבוצים והיא אמרה לי שהיא מתנצלת אבל היא לא חושבת שאצליח בתפקיד כי “אני לא מבינה דוברות”.

היה זה מונח שגור בחטיבה האליטיסטית  שחילקה את המשרתים בה למבינים ולא מבינים על סמך כלום. שוב זה קורה, שוב לוחצים לי על כפתור ה”את לא מתאימה” והמבערים שלי נדלקים.

נפגעתי כמו בכל פעם שזה קרה בעבר, אבל הפעם כבר ידעתי שאצא מהחדר הזה ולא רחוק היום שבו אוכיח גם לה – מאיפה משתינה הדגה.

אספתי את עצמי ואמרתי באלו המילים “יש פער בין האופן שבו אתם רואים אותי ובין היכולות שלי ואני רוצה לשתחרר במיידי.” הפתעתי אותה, וגם את עצמי.

יום למחרת חברה סגרה לי ראיון בכנסת אצל שר הביטחון לשעבר ויו”ר מפלגת קדימה שאול מופז, שבוע לאחר מכן השתחררתי ונכנסתי לתפקיד הדוברת שלו.

באחת התגובות שהתבקשתי לתת לעיתונאי בכיר בשאלה רגישה הקשורה למופז, היה מעורב הרמטכ”ל דאז בני גנץ.

צלצלתי לאותה בכירה בחטיבה, שהייתה אחראית לתת תגובות מטעם הרמטכ”ל והיא ענתה לשיחה כך: “מעיין, כיף לשמוע ממך, אני רואה שאת עושה עבודה מדהימה, אני גאה בך”.

נצחון. אושר מזוקק.

—-

אהבתי את מופז אהבת נפש, איש אציל, גיבור, מידותיו טובות, פיו וליבו שווים, הוא מנהיג, לא פוליטיקאי, מסתבר שיש הבדל בין הדברים.

הגעתי אליו כשהקרירה הפוליטית שלו גססה לאיטה, ובאמתחתי רק ידע תאורתי, הרי קודם לא הייתי דוברת פארקסלנס לדקה, את התרגיל “הרטוב” עשיתי עליו, השתפשפתי.

אחרי שנה הוא לקח אותי לשיחת חתך ואמר “היו לי דוברים עשרות שנים בכל מיני ליגות אבל את ליגה לאומית, לא אחת שבאה להתגלח עלי” צחקתי בלב וחשבתי לעצמי איזה מזל שלא הבחין שאני פה בחסות “ג’ילט”.

מופז היה אז ח”כ בסוף ספסלי האופוזציה, לצערי הרב – לא משפיע. יצא לי המיץ עד שכתב בכנסת הסכים לפנות לי זמן, הם סיננו אותי בטלפון ולא ענו לווטסאפ, הייתי אורבת להם מחוץ לחדר אוכל כדי לשכנע אותם לפרסם משהו אודתיו.

ובכלל, לא ממש ספרו אותי אז, הייתי אוכלת לבד, לא עניינתי אף אחד, הדוברים של השרים רק היו מתיישבים ואנשים היו מתאספים סביבם, מחפשים את קרבתם. הסתכלתי עליהם ממושבי ואמרתי – אני אהיה דוברת של שר, ולא סתם שר, השר הכי מעניין שאפשר.

כשמופז פרש התחלתי לחזר אחרי מירי רגב, זכרתי ראיון שלה אצל אמנון לוי שבו היא אומרת עם דמעות בעיניים “למה שכונה זה רע? למה הפכו את זה לעלבון? אני גדלתי בשכונה, אני גאה בה, זה מקום חם ואוהב” וזה שבה את ליבי, הזדהתי. כמה היא שונה, כמה היא נכונה, כמה היא אמיתית. אז הפעלתי כל מי שאי פעם הכיר אותה, סימסתי בעצמי, חפרתי ללשכה שלה.

לבסוף הסכימה לפגוש אותי. ישבנו בבית קפה והיא הקשיבה קשב רב. בתום חצי שעה קבעה – “אין לך מספיק ניסיון, לא עבדת עם שרים, זה משהו אחר, את לא מתאימה”

טוב, לא התרגשתי, אני כבר רגילה. הרי אהיה הדוברת שלה בסוף, במאוחר או במהרה.

מצאתי עבודה אחרת, זמנית, כדוברת שר העלייה והקליטה זאב אלקין. יום אחד הצלחתי למרוח אותו על דף שלם בידיעות אחרונות עם כל הלשכה שלו, כי שמתי לב שבניגוד ללשכות אחרות, יש שם אשכרה קיבוץ גלויות. כולם בכנסת התלהבו ממה שעשיתי, כולם כולל מירי.

באותו הערב ישבתי בקולנוע עם מי שהיה אז בעלי, ראינו “פארק היורה” ועל צג הטלפון הופיע השם מירי רגב. בחוצפה וגסות עניתי לטלפון באמצע, למורת רוחם של כל מי שהיה מסביבי.

אבל בואו, נשמות, זה החלום שלי על הקו. אני עונה גם אם יביאו לפה שוטרים.

היא שאלה “מה זה הרעש הזה?!” ועניתי “דינוזאורים”. הפכתי בן ליל לדוברת הכי מבוקשת בחדר אוכל.

אין מילים שיוכלו לתאר איך זה ללוות את האשה הזאת בשעה שהיא מפילה חומות, שוברת תקרות, מסירה מסכות, משלמת מחירים כבדים, לא נשברת, נלחמת יום יום בכוחות אדירים. כמה השראה, כמה היא העצימה אותי, כמה תובנות גיבשתי על החברה שלנו, על מי שאני ומי שאנחנו.

התפקיד הזה הנחית אותי למרכז העצבים הישראלי, לישיבות הממשלה, לכל שיאי התרבות והספורט בישראל ובעולם. כל יום היה מטורף מקודמו. פאקינג צעדתי על השטיח האדום בקאן, שפשפתי את העיניים ועד היום אני לא מאמינה לתמונות שמעידות שזה אכן קרה.

אבל עבדנו 20 שעות ביממה, לא היה לי דבר בעולם מלבדה, לילות כימים הקדשתי את כל האנרגיות, תשומת הלב והנשמה, עד שנשארה ממני רק קליפה.

הכל סביבי קרס, הנישואים, היחסים עם החברים, הבית, הגוף, צעקתי די. התפטרתי אבל נשארתי לעבוד עד שתמצא מחליפה.

בזמן הזה הרמתי טלפון ליואב לימור, שהגיש אז את תוכנית הבוקר עם גלית גוטמן כי פורסם שהיא עזבה. תלושה מהמציאות הצעתי לו את עצמי לתפקיד, היום אני מבינה איזו דרך ארוכה צריך לעבור כדי להיות מגישה, כמה נסיון צריך לצבור, כמה שעות טיסה.

במקום לצחוק לי בפנים הוא ענה בצורה הכי מכבדת ויפה “אני חושב שאת תיהי נהדרת, אבל הם לא יקחו מישהי לא מוכרת”.

טסתי להישרדות בלי לתכנן את “היום שאחרי”, ידעתי שעיתונות מעניינת אותי אבל לא הייתה לי שום וודאות ממשית לגבי עתידי, החל ממה אני רוצה לעשות ועד מי יקח אותי לעבודה. הכל היה בסימן שאלה. התרכזתי בכאן ועכשיו, בלנצח את המשחק הזה ומחר “לך תדע”.

על אף שזה מאוד לא אופייני לי, שחררתי שליטה, נתתי לגורל לעשות את שלו ונתתי לעצמי הזדמנות לבחון מחדש את חיי בכל פרמטר.

זה עלה לי ביוקר.

רק כשחזרנו לארץ הבנתי עד כמה אני מסונדלת – אני מחוייבת ל”רשת”, רגשית ומשפטית, אבל אסור לה להעסיק אותי עד שהסדרה נגמרת. אם אני רוצה להיות עיתונאית אני צריכה לחכות, אין לי אופציה אחרת. ורציתי. חזרתי משם מגובשת.

שנה חלפה מהיום שיצאתי להישרדות ועד שהכל נגמר, שנה אני בבית מובטלת. לא היה לי מאיפה לשלם שכר דירה וחשבונות, לא היה לי ממה לחיות, וגם לא הייתה לי שום הבטחה או חותמת. הימרתי אול אין.

השנה הזאת שחקה אותי עד דק, אכלתי את כל החסכונות שלי ולקחתי הלוואות עתק כי האמנתי שלחזור עכשיו אחורה לדוברות, או לחפש עבודה זמנית אחרת יפגע בסיכויים, בקשב ובזמינות שלי לעבור לתקשורת.

יש שיתלו את כל המזל שנפל בחלקי מאז באמונה ובנחישות שלי להגיע למחוז חפצי אך בעייני זו הייתה טעות והתנהלות מטופשת. זה היה סיכון גדול מידי, איש לא הבטיח לי כלום, יכולתי לצאת קירחת מכאן ומכאן, היה לי יותר מזל משכל.

ולמזל יש נטייה ללכת כשם שבא.

סוף סוף זה קרה. “רשת” עלתה בתכנית חדשה בשם “האקטואליות” – פאנל נשים מכל המגזרים, הדתות, העיסוקים והגילים. הפכנו לחברות נפש עד היום אבל תוך שלושה חודשים התכנית ירדה מהאוויר ונותרתי, שוב, בלי כלום.

חבוטה , אבודה ומבוהלת חציתי את הכביש ונכנסתי למשרדי “קשת”. חיליק, הסמנכ”ל הסכים לפגוש אותי ובסוף שיחה נעימה סיכמנו שיבדוק מה הוא יכול להציע לי.

יום לאחר מכן צלצלה אלי אורית, מנהלת רדיו “גלי ישראל” וביקשה שניפגש לקפה. הקפה הזה הפך אותי למגישת תוכנית הבוקר בתחנה.

בפעם הראשונה שקמתי ב 4 לפנות בוקר לעבודה התרגשתי מאוד, העלתי סטורי, זו הייתה חגיגה. ביום השני כבר התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות, שאלתי את עצמי “מה עשית?!?!” איך תחיי בלי שינה?!

עשיתי את זה שנה, אהבתי כל שניה, זה היה בית ספר לתקשורת אבל זו לא הייתה פרנסה. בלשון המעטה.

אחרי שנה ברדיו קיבלתי טלפון מחדשות הבוקר של קשת, התפנה מקום בפאנל והם ישמחו שאגיע לטסט, בלייב, לראות אם אני משתלבת. חיליק עמד מאחוריי המהלך הזה, הציע אותי לרסקין ורסקין נענה. שמחתי שלא שכח אותי, רק התעכב טיפה.

על אף שתכנית הבוקר הייתה החלום הגדול, הסברתי בצורה מנומסת שאני לא יכולה להגיע לטסט בלייב כי אלו השעות שאני משדרת ברדיו, והעניין מת.

שבוע לאחר מכן התעוררתי בבוקר והיה אור בחלון. קשה לי להסביר למי שלא רגיל לקום בחושך לעבודה, כמה זה מבהיל לראות אור בחלון אבל הלב מזנק עד התקרה והגוף נשאר במיטה. לא קמתי לתכנית ש-ל-י ברדיו. אני מושיטה את היד לטלפון בחרדת אלוהים, רואה את כל השיחות שלא נענו ורוצה למות. למות. התחייבתי שזה לא יקרה שוב.

למחרת זה קרה שוב.

בערב הודיעו לי שאני מושהית ליומיים מהתחנה, סוג של עונש שירצה את כל מי שדפקתי בזמן שישנתי. מהר מאוד הבנתי שיומיים בלי משכורת זו מכה קשה. שברתי את הראש איך אני משלימה הכנסה והבריק לי –הטסטסים בקשת, הם משלמים על זה, פתרון פצצה.

כשחזרתי לרדיו אחרי היומיים האלו הודעתי שאני עוברת לקשת בסוף השנה.

בפעם הראשונה שיואב לימור החליף את רסקין בבוקר עצרתי דמעה.שוב, סגירת מעגל קטנה. אני אתאיסטית, אבל אין לי ספק שאלוהים חיבל לי בשעון המעורר. אין הסבר אחר.

מאז הגשתי פינה בחי בלילה, אח”כ קיבלתי תכנית משלי בלילה, ועוד תכנית קיץ בערוץ 24. שלוש שנים אני לצד רסקין, מאוהבת בעבודה שלי עד כלות.  את כל אלו ועוד אני חייבת ל”ייצוג 1″, הסוכנות שאימצה אותי לחיקה, דואגת לי כמו ציפור לגוזל ועוזרת לי לעוף לשמיים.

מורן, הבעלים, מבטיחה לי בכל שיחה “מעיין, זו רק ההתחלה”

אז על אף שנהוג לכתוב “סוף” בסוף הסיפור, אימצתי את הגישה:

התחלה.

דילוג לתוכן