האונס האכזרי באילת

אנחנו יכולות לכעוס, יכולות להאשים, יכולות לדרוש צדק ועונשים. אנחנו יכולות לא לשתוק, יכולות להפגין, יכולות להצטלם בלי חולצה, כדי שמישהו יאזין.

אנחנו יכולות להקים ועדות, לבקש כספים, לפתוח עמותות ולשפץ מקלטים. אנחנו יכולות לכתוב פוסטים זועמים, פוסטים נוגים, פוסטים ויראליים, פוסטים יפים.

אנחנו יכולות להמשיך לבחור לכנסת את אותם אנשים, אנחנו יכולות להדפיס על הטי שירט מסרים חריפים, אנחנו יכולות להזדעזע, ולהשאב חזרה לשגרת החיים.

אנחנו יכולות לעשות עוד מאותו דבר כבר שנים. אבל דברים לא משתנים.

מי שדחף לך לשון לפה יקבל עבודות שירות, גג קנס, כי אמנם אנס לך ת’נשמה, אבל לא נחשב “אנס”.

מי שהרים עליך יד יתהלך חופשי כעבור כמה חודשים, ואת תכלאי בין קירות המקלט לנשים.

שניכם יודעים מה יקרה אם תצאי לנשום לפעמים.

אונס מפלצתי כזה הוא תעודה ותהודה למדינה שלא מרתיעה מפני פגיעה בנשים. 30 חלאות השחיתו לה את החיים, ללא מורא, ללא לבטים. ולכן גם את מערכת החוק בישראל צריך להעמיד למשפט עכשיו. לא רק את האנסים.

אחרת מה נאמר לבנות שלנו, כשישאלו איפה היינו שבעה עשורים?

סליחה ילדתי, אמא חסרת אונים.
גם את תיהי, כשתעמדי מול שופטים.

אי אפשר להמשיך כרגיל,
אי אפשר להשאיר את זה מאחור.
צריך לעצור את המדינה.
לא רק ה – 30 שעמדו בתור.