בכיתי מאושר באושוויץ’
את המסע לפולין בתיכון פספסתי, לא היה לי כסף לטוס, ובכנות – גם לא ממש בער בי.
הערכתי שאהנה יותר משבוע חופש לקום מתי שבא לי. אתם יודעים, גיל כזה, פרובלמטי.
שנים לאחר מכן, המפקד שלי בצבא שמע על זה וקרא לי למשרד כדי לאמת את הדברים. הוא היה נסער והודיע: “עוד החודש את יוצאת ל”עדים במדים”. שמחתי, דמיינתי איך אבכה כשנצעד שם עם דרגות ודגל, כמנצחים.
אבל לא בכיתי לאורך כל המסע, כאילו זה עבר לידי. לפעמים עצרתי לחשוב מה לא בסדר בי. אני, שבכל יום זכרון לחללי מערכות ישראל מתייפחת מהסיפורים עד שכמעט נושרות לי העיניים, לא הזלתי אפילו דמעה. התהלכתי שם מנותקת, וסבלתי מכל שניה.
יצאנו לפולין בשיא החורף, הקור הקשה עלי לנשום. מתחת לבגדים שתלתי תריסר שקיות חימום ועדיין רעדתי כל היום. במקום לרחם על היהודים במחנות רחמתי על עצמי. המון. חשבתי רק על כמה בא לי לחזור לחדר החם במלון.
לקראת סוף המסע האוטובוס עצר באושוויץ’ והמדריכה הובילה אותנו לביתן 10, אל המקום שבו עשו ניסויים בבני אדם. היא אמרה שבמשלחת הקודמת אחד הקצינים סיפר להם שם סיפור מדהים, והיא תספר לנו גם.
הגענו לרחבת הביתן, גשם החל לרדת, כולם פתחו מטריות שחורות והצטופפו סביב המדריכה. רק אני פללתי שתסיים מהר ונעוף משם למקום עם תקרה.
הקצין ההוא סיפר על אישה צעירה ובריאה, שנקשרה כאן למיטת הניתוחים, בה עקרו את שחלותיה והותירו אותה עקרה. היא בכתה בלי סוף אבל המנתח עמד שם מעליה, חייך חיוך גדול, ואמר “את עוד תודי לי”. בן זונה.
השנים עברו והיא שרדה את התופת, עלתה לארץ והתחתנה. היא חלמה על ילדים שלעולם לא יהיו לה, ומצאה עבודה במתפרה.
יום אחד התפשט שם “וירוס” נוראי, היא חלתה בו כמו כולן והחלה להקיא.
כולן מסתבר, היו בהריון.
גם היא.
נשמתי נעתקה, הקצין הזה, מהמשלחת הקודמת, שסיפר את הסיפור למדריכה, הוא טייס בצבא ההגנה לישראל, הנכד שלה.
המנתח הוציא רק שחלה אחת בניגוד להנחיות שקיבל. היא אכן הודתה לו, עד יום מותה.
ושם ברגע הזה, בכיתי בפעם הראשונה. בכי של אושר וצדק והקלה. הסכר נפתח ודמעות נזלו לי עד הצוואר, כי הרבה נלקח ממנה, אך יותר נשאר.
החברים במשלחת הגיעו לחבק ולהרגיע, אבל זה היה הרגע היחיד בכל המסע הזה שבו לא הייתי זקוקה לנחמה. כי שם, בגשם השוטף, מול המקום הכי אכזרי בעולם,
היה לי סוף סוף – חם.
ומאז, בכל יום זכרון, אני מספרת את סיפורה.
ברוך זכרה וברוכה שושלתה.